הכירו את שחר פשיגודה

נפגשתי עם שחר, המורה לתקשורת כדי שתספר לנו על עצמה, על נסיונה כמורה ועל החיים שלה.

שחר פשיגודה (צילום: מהאלבום הפרטי)

ספרי לנו קצת על עצמך.

אני שחר פשיגודה, בת 43, נשואה לאיתי, יש לי ארבעה ילדים חמודים - הגדול בן 13 והקטן בני שנתיים, שתי בנות ושני בנים. אני בתיכון חדש כבר חמש שנים, מורה לתקשורת וגם אחראית על אתר בית הספר והרשתות החברתיות של בית הספר. אני בעצם אחראית על להוציא החוצה את כל מה שקורה בתיכון חדש - אם זה להורים ותלמידים של תיכון חדש, ואם זה להורים ותלמידים שמתעניינים בלמידה בתיכון חדש.

איך הגעת להיות מורה לתקשורת?

האמת שתמיד אמרו לי שמתאים לי לעשות בחינוך ובהוראה - מאז שאני זוכרת את עצמי, בילדות. תמיד איכשהו ברחתי מזה, עד שהבכור שלי עלה לכיתה א' - ופתאום פגשתי את מערכת החינוך דרך עיניים של אמא, של הורה לילד בכיתה א', אז פתאום המערכת מהצד נראתה לי קצת ברת-תיקון, ומאוד רציתי פתאום להיות חלק ממנה כדי לשנות - גם אם זה קצת, גם אם זה לשנות עבור ילד אחד את החיים, ואם זה לשנות להרבה. היה נראה לי לא בסדר לבוא מהצד ולהגיד מה לא בסדר למורים או למערכת, ורק לבוא בתלונות - ופתאום התחשק לי להיות בתוך המערכת ולתקן מבפנים. זה גרם לי ללכת לעשות הסבת מקצוע, וגיליתי שיש תואר שמשלב גם את המקצוע שלי, המקצוע שלי היה הפקות בתקשורת וטלוויזיה המון שנים. בעצם מיד כשסיימתי תואר ראשון בתקשורת, עסקתי בתחום הזה - וגיליתי שיש תואר שמשלב גם את המקצוע שלי וגם נותן תואר בהוראה, וזה היה נראה לי מושלם, כי אני אוהבת את המקצוע הזה, אבל כבר לא מסופקת ממנו וחיפשתי משהו חדש, אז אמרתי שאני אשלב הוראה וחינוך וגם את המקצוע שלי - מה יכול להיות טוב יותר מזה?

אז באמת עשיתי תואר שני בתקשורת, והגעתי לתיכון חדש מיד בסיום השנה הראשונה של התואר, שאז מתחילים בעצם את הסטאז'. ומאז אני פה, בתיכון חדש - ומלמדת את המקצוע שלי שאני הכי אוהבת ומאמינה בו, כי אני מאמינה שתקשורת היא הבסיס לכל מקצוע אחר והבסיס להבנת העולם שלנו. אנחנו חיים תקשורת, במיוחד בעידן הדיגיטלי עכשיו. הכל סובב סביב התקשורת. אנחנו מחוברים לטלפון שלנו 24/7, וחשוב להבין, בעיניי, מה ההשלכות של התקשורת עלינו, ואיך אנחנו גם יכולים בחזרה להשפיע על הדבר הזה.

איך הפכת להיות אחראית הרשתות החברתיות של בית הספר?

לימור פנתה אליי די בתחילת השהות שלי בתיכון חדש, כי היא ידעה שעסקתי במקצוע הזה ולא היו לתיכון חדש רשתות חברתיות פעילות, והאתר היה גם לא מתוחזק כראוי, אז היא ביקשה ממני להשקיע באתר כדי להעמיד אתר ראוי לתיכון חדש, ואז את הפייסבוק, והשנה את האינסטגרם שעובד טוב ותופס תאוצה.

מה הדבר שתלמידים עושים שהכי מעצבן אותך?

לא מכבדים אחד את השני, בעיקר. כבוד אחד לשני, אמפתיה אחד לשני, רוע-לב, ציניות מיותרת, זה בעיקר. ואני חושבת שכאלה שמתנהגים ככה, זה מקרין את איך שהם מתייחסים לעולם. זה מתבטא באיך הם מתייחסים למורה שלהם, לחברים שלהם, ויכול להיות שלצערנו גם להורים שלהם.

מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת לתלמיד או תלמידה?

יש לי שני דברים להגיד.

קודם כל, לעשות את מיטב יכולתם. כל אדם, ובמיוחד תלמידים, צריכים לעשות את מיטב יכולתם - אחר כך הם ישפטו את עצמם אם הם עשו את הכי טוב שהם יכולים, ואני חושבת שאם אתה עושה משהו ואומר "עשיתי הכי טוב שאני יכול" - הציון כבר לא חשוב. העיקר שעשית את המקסימום. אבל כשלא עושים את המקסימום, הציון דווקא הופך להיות חשוב.

הדבר השני זה להשתדל לעשות טוב לעצמך ולעולם. גם אם עושים לך רע, תמשיך לעשות טוב. זה קלישאתי, אבל בסוף אתה באמת מנצח. בסוף, אם מישהו בא לך ברע, ואתה מחזיר ברע, מה יצא לך מזה? תבוא בטוב.

מה העצה הכי טובה שאת יכולה לתת למורים מתחילים?

לאזן בין הסמכותיות והמקצועיות לבין הרכות ולראות את מי שעומד מולך באמת.

איזו תלמידה את היית?

וואו, הייתי ילדה שמאוד אהבה ללמוד. אני עדיין אוהבת ללמוד, דרך אגב. הייתי תלמידה מאוד מאוד טובה, על גבול ה"חננה" כמו שאומרים, ומצד שני הייתי מאוד טובה, אבל איחרתי הרבה ללימודים, לא קמתי בבוקר, אני מדברת בעיקר על התיכון שיש יותר עצמאות. אבל הייתי תלמידה כל כך טובה שלא ידעו איך להתמודד איתי, כי הייתי מקבלת כל הזמן מאיות, ותמיד גידלתי ראש במשימות ובכאלה, אבל הייתי מאחר המון ומחסירה המון פעמים. לא כל כך עשו לי על זה שום דבר אבל.

היה לך מורה שעזר לך להפוך להיות המורה שאת היום?

כן. היה לי מחנך בחטיבת הביניים שקראו לו אבי ציפורי, הוא היה מורה לערבית וגם המחנך שלי. הוא נתן הרגשה לכל תלמיד שהוא רואה אותו באמת ושהוא הכי מיוחד. שנכון שאני חלק מכיתה, מבית ספר, אבל באמת שכל תלמיד שלו קיבל הרגשה שהוא מיוחד, ואני מאוד אוהבת את זה, והייתי שמחה שהתלמידים שלי גם ירגישו שאני ממש רואה אותם. והייתה לי מורה נפלאה, אני חושבת שכולם מכירים אותה, קוראים לה מרים פרץ, שהיא אם שכולה לשני בנים, היא הייתה מועמדת לנשיאות. זכיתי שהיא תהיה גם המורה שלי כמה שנים, בבית הספר. אני חושבת שממנה למדתי מה זאת צניעות ומה זאת אופטימיות.

ללמד זו עבודה קשה, את חושבת שבסופו של דבר את אוהבת את העבודה הזאת? את מרוצה ממנה?

אני מאוד אוהבת את העבודה הזאת ואני מאוד מרוצה ממנה. יש בה מורכבויות ואתגרים שהם שונים מאתגרם אחרים שנתקלתי בהם בחיי, וזה כל הכיף - שאני מרגישה שאני באה למקצוע הזה בצניעות וזה מה שגורם לי כל פעם להיות מופתעת מהאתגרים שהוא מזמן, לי ולא "קטן עליי". ההפך, להיות מאותגרת כל הזמן.