ב-28 בדצמבר שיחקה נבחרת הכדורסל לבנים בבית ספרנו בגמר אליפות בתי הספר התיכוניים בישראל. הם התחרו נגד תיכון ׳כצנלסון׳ מכפר סבא, וכפי שכבר ידוע לנו - הם ניצחו ובגדול. התוצאה הייתה 93:83. זוהי השנה השנייה ברציפות בה תיכון חדש זוכה בתואר אלופת בתי הספר התיכוניים בכדורסל בישראל מתוך 4 הפעמים שניצחו, 7 שהיו בגמר ופעם אחת היסטורית - בה זכתה באליפות העולם. לכבוד הזכייה שלהם, החלטנו לראיין שני נציגים מהקבוצה, כדי להבין יותר על העונה שהם חוו וגם כמובן לשמוע על הזכייה הגדולה.
תציגו את עצמכם, שם וכיתה
עמית: אני עמית צוקר מיב"4.
שון: אני שון דליד מיא"6.
מה התפקיד שלך בקבוצה?
עמית: אני הרכז.
שון: אני הגארד.
אתם יכולים להסביר טיפה על התפקיד?
עמית: בכל קבוצה יש גארדים (שומרים), יש פורוורדים (קדמיים) וגבוהים - והגארדים הם אלה שיותר עם הכדור, עוברים את החצי, מרכזים את המשחק, קצת כאלה מנהיגים על המגרש, אז אנחנו כאלה.
אתם עושים די את אותו הדבר?
עמית: פחות או יותר.
שון: בערך.
כמה שחקנים יש בקבוצה שלכם?
עמית: 15.
מה תרצו להיות כשתהיו גדולים?
עמית: וואו! אני ארצה להנות מהחיים.
שון: לעשות משהו שאני אוהב, אם זה כדורסל או דברים אחרים.
מה עוד אתה אוהב לעשות?
שון: רק כדורסל, אבל אולי… לא, רק כדורסל.
אתם חושבים גם לקחת את הכדורסל כמקצוע?
עמית: חד משמעית כן.
שון: כן, לגמרי.
מה היה רגע השיא בעונה שלכם?
עמית: הזכייה, ההנפה של הגביע. כשעלינו ליציע והיינו עם האוהדים/ות. זה היה ממש כיף.
שון: כן, זה היה כיף.
עמית: מאוד מרגש, שון בכה כמעט.
שון: בדוק.
איזה קשיים היו במהלך העונה ואיך התמודדתם איתם?
עמית: היינו אמורים לטוס לאליפות העולם בסין אבל בגלל המלחמה זה בוטל, ואז זה מוריד פתאום קצת. כביכול זה יכול להוריד את החשק קצת לשחק אבל אני חושב שעדיין הצלחנו למצוא את המוטיבציה לרצות לנצח.
ידעתם מראש כבר שאם אתם מנצחים אתם לא תוכלו לטוס?
שון: כן.
והרגשתם שזה משפיע על המשחק עצמו או שהמחשבה ישבה לכם מאחורה בראש?
עמית: לא, אני חושב שהצלחנו להתמודד.
שון: למרות שבהתחלה בטורניר הראשון בירושלים…
עמית: אז כן בהתחלה זה היה כזה…
שון: מוזר
עמית: זה הרגיש לא חשוב
שון: כן
עמית: אבל הגענו לגמר
האם הייתה לכם אזעקה בזמן תחרות או בזמן אימון?
עמית: הייתה אחת אחרי המשחק - היה לנו חצי גמר ראשון ואז התחיל חצי הגמר של שתי הקבוצות האחרות - אנחנו כבר היינו בחוץ באוטובוס
שון: כן, באנו לצאת
עמית: ואז באמצע המשחק שלהם הייתה אזעקה ורצנו מהאוטובוס פנימה ועצרו את המשחק שלהם
איך התמודדתם עם הקושי אחרי שאתם גיליתם שאתם לא טסים לסין? איך הקבוצה התמודדה עם זה? אתם דיברתם אחד עם השני או שזה פשוט עבר והמשכתם הלאה? אתם חושבים שיש אנשים שזה השפיע עליהם יותר?
שון: אני חושב שזה פשוט עבר כי כולם הבינו שיש פה משהו יותר גדול מטיסה לסין, ברור, כאילו קרה פה משהו גדול מאוד - אז גם זה שהחשיבות של זה היא קטנה ביחס למה שקרה, אז אני לא חושב שהתעסקנו בזה יותר מדי.
עם אילו רגשות נכנסתם למשחק האחרון?
עמית: כיף, שמחה, זה היה מרגש.
איך היה לנצח?
עמית: כיף פשוט, אין הרבה איך להסביר. אתה לא חושב על כלום חוץ מזה שאתה שמח.
שון: כן, לגמרי, פשוט נהנה מהרגע.
האם היית בוחר להמשיך בכדורסל אם היית מראש יודע שגם אם תנצחו - בסופו של דבר הקבוצה לא הייתה יכולה לטוס?
עמית: כן, בטח.
שון: כן, חד משמעית.
עמית: גם שנה שעברה קרה משהו דומה - אני בי"ב, ובשנה שעברה כשהיינו בי"א גם עשינו את זה בלי שהייתה טיסה או משהו. הטיסה היא סוג של בונוס.
שון: זהו - אתה בא, אתה משחק עם חברים, אתה נהנה. בסוף גם רוצים לקחת את האליפות של הארץ אבל נהנים עם חברים, עושים כיף, מביאים גאווה וכבוד לבית ספר וזה מה שחשוב.
היו לכם קשיים שלא היו קשורים למלחמה ולטיסה? במשחק עצמו או אולי בדינמיקה הקבוצתית?
עמית: לא, לא יותר מידי קשיים. אנחנו היינו הרבה יותר טובים מכולם. היה די קל בסך הכל.
שון: האמת שכן.
יש מסר שאתם רוצים למסור אולי לשחקנים/ות הצעירים/ות, לתיכון חדש או לא/נשים שיהיו פה אחרי שתלכו?
עמית: שיהנו מהמשחק, ושיהיה הרבה קהל ביציע - שיבואו לעודד!
שון: כן, חייב הרבה קהל.
עמית: שיהיה יותר עניין מהקהל, מהא/נשים.
אתם מרגישים שכאשר אין קהל זה משפיע עליכם כשחקנים?
עמית: אני בסוף בא לשחק בשביל עצמי, לא קשור אם יש קהל או אין קהל. אני בא לשחק בשביל המשחק אבל אם יש קהל זה הרבה יותר כיף.
שון: אתה מרגיש שיש לך גב, מבית הספר, מהחברים שלך.
עמית: כאילו אתה מגיע לבית ספר וכולם מדברים על המשחק, ויש חגיגות בבית ספר ויש עניינים וזה אז זה נותן לך קצת יותר מוטיבציה לשחק.
שון: גם יש לך למה לשחק.
עמית: כן גם יש לך למה לשחק.
שון: גם פשוט להנות, להנות הכי חשוב, אם אתה לא נהנה ממה שאתה עושה אז כנראה שאתה עושה את הדבר הלא נכון.
Commentaires