בתקופה האחרונה ישנה מחשבה אחת שלא יוצאת לי מהראש, לא משנה מה אני עושה היא מתעקשת להישאר שם. המחשבה הזו טורדנית ומפחידה עד אימה. אני לא מפסיק לחשוב על העתיד שלנו, על עתיד של כל מי שאני מכיר... ואני כמובן מדבר על משבר האקלים.
משבר האקלים זו הסכנה החמורה ביותר, הגדולה ביותר וגם המידית ביותר שצריכה להעסיק את כולנו. אני יודע שכולנו אוהבים/ות לטאטא אותה מתחת לשטיח ואף מנסים להתעלם ממנה כאשר יש תירוצים רבים: "ברור שזה גדול עליי" "אין לי ברמה האישית מה לעשות עם משבר האקלים", "חסרות לי בעיות אחרות?", "יש בעיות הרבה יותר דחופות..." ועוד.
חשוב לי להבהיר משהו, הבעיה הזו היא לא של כדור הארץ, הוא היה פה לפנינו ויהיה גם אחרינו. הבעיה הזו היא גם לא של המדענים. הבעיה הזו היא שלך! שלנו!
תנו לי להבהיר עד כמה היא מיידית: ישנה נקודה שקוראים לה נקודת האל חזור. זו נקודה שמהרגע שאנו חוצים/ות אותה לא תהיה דרך להחזיר את הגלגל לאחור וכדור הארץ יתחמם במידה כזו שאף אחד מאיתנו לא יוכל/תוכל לחיות כאן יותר וזה יהיה למעשה סוף האנושות על הכדור. נותרו לנו עשר שנים אחרונות ויקרות מפז לפעול.
חשוב לי להציג שלושה שקרים גדולים מאוד בנוגע למשבר האקלים:
1. "אין לנו מספיק זמן לפתור את המשבר ולכן זה כבר מאוחר מידיי" – שקר! אם כולנו נשתף פעולה יחד ייקח לנו 5 שנים לפתור את המשבר ולמנוע את החצייה של נקודת האל חזור.
2. "אין לנו היום פתרון למשבר" – שקר מוחלט! ישנו פתרון והוא גם פשוט: שתילת עצים מאסיבית, מעבר לחקלאות אורגנית ומעבר ל-100% אנרגיות נקיות.
3. "הפתרון יקר מידיי" – שקר נוסף! אנו צריכים/ות להשקיע בין 1%-2% מהתל"ג (תוצר לאומי גולמי) העולמי על מנת לפתור את משבר האקלים (לשם השוואה בקורונה השקענו 14%).
אז מי ידאגו לפתרון?
אנחנו! הכוח לשנות הוא באמת ובתמים נמצא אצלנו. אם נפעיל לחץ (ביחד, לא לבד) על הממשלות הן יינקטו מדיניות חדשה וירוקה יותר. אני ממש לא משלה את עצמי שהן יעשו את זה כי פתאום יהיה להן אכפת מהאקלים, ממש לא. הן יעשו זאת פשוט כי הם ירצו להיבחר.
כלומר, מנגנון השינוי הוא פשוט: יותר א/נשים שאכפת להם/ן ממשבר האקלים, יובילו לחברה שאכפת לה ויפעילו מנופי לחץ גדולים על הממשלה – מדיניות ירוקה.
זה עובד בגרמניה, באנגליה, בפדרציות בארצות הברית, במדינות סקנדינביה ועוד. האם יש סיבה שגם אצלנו זה לא יעבוד?
צאו ותשנו! אנחנו הדור שיש לו הזכות והחובה לתקן את המצב. אני לא מאחל לאף אחד ואחת מאיתנו לעמוד בבוא היום מול ילדנו וילדותינו שלנו שישאלו אותנו באופן נוקב: "למה לא עשיתם/ן כלום כשעוד יכולתם/ן לשנות?!?" הם/ן הרי כבר לא יוכלו... מה נענה להם/ן? שהיינו עסוקים מדי? שלא היה לנו כוח?
Komentarze